פסק-דין בתיק ת"א 174041-09

בפני תובענה כספית לתשלום עבור סחורה אשר סופקה על ידי התובעת לנתבעת 1, בסך 114,196 ש"ח.

התובעת היא חברה העוסקת ביבוא, מכירה ושיווק של עץ ומוצריו. נתבעת 1 (להלן - החברה או הנתבעת) היא חברה משפחתית העוסקת בתחום נגרות העץ ונתבעים 2 ו- 3 הם אחים, בעלי המניות ומנהלי החברה. 

עילת התובענה כלפי נתבעת 1 היא עילת תובענה חוזית. נתבעת 1 רכשה מהתובעת סחורה, הסחורה סופקה ותשלום איין. הנתבעים מסרו לתובעת 5 שיקים, שחרגו מתנאי האשראי שסוכמו בין הצדדים , אך גם שיקים אלה לא כובדו, שכן חשבון החברה, נתבעת 1, הוגבל.

לגבי נתבעים 2 ו - 3 נטען, שידעו שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת או שעצמו עיניהם מפני אפשרות זו. לטענת התובעת, הנתבעים נטלו סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה והציגו בפני התובעת מצג רשלני, מטעה ומוטעה, במעשה או במחדל, לגבי יכולת הפירעון של החברה. לפיכך, יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייבם באופן אישי בתשלום חובותיה לתובעת.

לטענת התובעת, הנתבעים עשו בחברה שימוש כאמצעי לעשות עושר ולא במשפט על חשבון התובעת ברכישת הסחורה ובאי תשלום תמורתה. הנתבעים ערבבו בין נכסי החברה לנכסיהם, תוך התעלמות מחובותיה של החברה לספקים ולתובעת. טובת הציבור וחוש הצדק מחייבים את חיובם של הנתבעים בחוב אותו יצרו. לטענת התובעת, הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, ברשלנות ובמרמה, שעה שהזמינו סחורה מהתובעת תוך הסתרת מצבה הכלכלי האמיתי של החברה, תוך ידיעה או עצימת עיניים מכך, שהחברה לא תוכל לשלם את תמורתה. הנתבעים הפרו את החובות המוטלים עליהם כבעלי מניות וכמנהלי החברה.

הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו לא נטען דבר לגבי חובה של נתבעת 1 לתובעת וכתב ההגנה מתמקד בנתבעים 2 ו- 3. לטענת הנתבעים, במועד מסירת השיקים לתובעת לא ידעו כי השיקים יחוללו. במועד מסירת השיקים לתובעת, הנתבעת היתה בעלת יכולת כספית וכלכלית לפרוע את מלוא חובותיה כלפי ספקיה. הנתבעת העסיקה בין 15 ל- 20 עובדים והמחזור השנתי שלה הגיע לכדי מיליוני שקלים. הנתבעים לא הסתירו מאומה מהתובעת ואין לה כל עילת תביעה אישית נגדם.

לטענת הנתבעים, הם נהגו כמנהלים סבירים ולא נטלו כל סיכון בלתי סביר בניהול הנתבעת. הנתבעים לא הציגו מצגים שקריים כלפי התובעת, לא התרשלו, לא התעשרו שלא כדין ולא ידעו, כי הנתבעת לא תעמוד בתשלום חובותיה.    

דיון

נתבעת 1 היא חברה משפחתית קטנה, הנשלטת על ידי נתבעים 2 ו- 3. במהלך חודש ספטמבר 2008 רכשה החברה סחורה מהתובעת, שהנפיקה חשבוניות ותעודות משלוח בגין הסחורה. לטענת התובעת, לא נאמר לנציגיה דבר לעניין מצבה הכספי של החברה ולטענת ב"כ הנתבעים גם לא היה צורך או חובה לומר דבר בעניין זה. הנתבעים מסרו לתובעת 5 שיקים, כאשר זמן פירעונם של השיקים היה 20.3.2009, 20.5.2009, 20.7.2009, 20.8.2009 ו - 20.9.2009. השיקים חוללו, שכן החשבון הוגבל על ידי בנק ישראל. 

אין מחלוקת אמיתית לגבי קיומו של החוב ולגבי גובה החוב, הנתמכים בעדויות, באסמכתאות ובשיקים, שנמסרו על ידי הנתבעים לתובעת. אין גם מחלוקת אמיתית, שאם נתבעת 1 הייתה סולבנטית, היה עליה לשלם עבור הסחורה שקיבלה מהתובעת ולפרוע את השיקים שחוללו.  

המחלוקת העיקרית, והיחידה, אותה יש לבחון היא: האם יש לחייב את האחים, נתבעים 2 ו- 3, באופן אישי, בתשלום חובה של נתבעת 1 לתובעת. האם יש מקום "להרים את מסך ההתאגדות" וליחס את חובות החברה לנתבעים, באופן אישי.

עקרון יסוד בדיני חברות הוא, כי חברה היא אישיות משפטית נפרדת ואין לזהות את מעשיה עם מעשי האורגנים שלה. סטייה מעקרון האישיות הנפרדת, תיעשה במקרים ובנסיבות חריגות. על כן, וככלל, נושא משרה בחברה, הפועל כשלוח או כאורגן שלה, אינו חייב באחריות אישית לחובות החברה.

עם זאת, ייתכנו מספר מקרים בהם נושא המשרה יחוב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים, בשל אופן התנהלותו.

"עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ולשמירה על טובת הציבור" (רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' בן יעקב, פסקה 9 לפסק הדין).

כך למשל, מאפשר סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות) להרים את מסך ההתאגדות ולייחס זכויות וחובות של החברה לבעל מניות בה, במקרים חריגים בהם נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות או לקפח נושה של החברה או כאשר בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בהתייחס לקיומו של יסוד סביר להניח, כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה וכן כאשר ניטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

אפשרות נוספת להטלת אחריות אישית, היא מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ע"א 10582/02 בן-אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, להלן - עניין חמדיה). בעניין חמדיה קבעה דעת הרוב, כי מאחר שהמערער שם ניהל משא ומתן מטעם החברה שנקלעה לקשיים כלכליים, שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת, מול ספק של החברה בקשר לרכישת סחורות, תוך שהפר את חובת הגילוי ביחס למצבה הכלכלי הקשה של החברה והבטיח, כי החובות יפרעו, ניתן להטיל עליו אחריות אישית לחובות שנוצרו עקב הפרת חובת הגילוי מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. עוד יצויין בהקשר זה, כי מקום בו מדובר ב"חברה משפחתית", קיימת נטייה רבה יותר להיעתר לבקשה להרים את מסך ההתאגדות ( רע"א 3031/09 הנ"ל, פסקה 9). חברה משפחתית משמשת, במידה רבה, ככלי "פורמאלי" לצורכי נוחות בענייני מס הכנסה. הסיכוי לעירוב תחומים וניהול, שמערב בין טובת החברה לבין לטובת המשפחה, גדול יותר ועל כן הנטייה היא לראות במעשי החברה כמעשי בעלי החברה ( ענין חמדיה, פסקה כ').

מטבע הדברים, אי גילוי והסתרה של קשיים כלכליים וחדלות פירעון מתגלים לנושה בדיעבד וניתן להוכיחם, בעיקר, על סמך מסמכים ונתונים המצויים בידי הנתבעים ואינם מצויים בידי התובעת. בנסיבות אלה, ישנה חשיבות מוגברת לעדים שלא העידו ולראיות ולמסמכים, שלא גולו ולא הוצגו על ידי הנתבעים.

נתבע 3 הגיש תצהיר עדות ראשית קצר, אך לא התייצב לחקירה על תצהירו. נתבע 3 רשום ברשם החברות כבעל מניות וכמנהל בנתבעת 1. נתבע 2 העיד, " אני והוא אותו דבר. שותפות לכל דבר ועניין" (עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 10). רו"ח ג'מאל ח'יר העיד אף הוא, שמדובר בשותפות לכל דבר ועניין, הן לפני הקמת החברה והן לאחר הקמת החברה (עמ' 45 לפרוטוקול).

הלכה ידועה היא, שבוססה בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון, שאי הבאת עד רלוונטי מעוררת את החשד, שאי העדתו מכוונת ובאה למנוע את חקירתו הנגדית. הדבר נכון עוד יותר, כאשר בעל הדין עצמו מגיש תצהיר עדות ראשית, דהיינו - סבור הוא שעדותו חשובה שהרי טוענים כלפיו להתנהגות עוולתית וחסרת תום לב, ואז הוא נמנע מהתייצבות לחקירה נגדית. אם נתבע 3 היה מתייצב לחקירה נגדית, ניתן היה לשאול אותו, בין היתר, לגבי העברה כספית חריגה שביצע, על סך 200,000 ש"ח, ביום 22.1.2008, אך בשל העדרותו ובשל כך, שנתבע 2 לא יכול היה להסביר את הפעולה, לא נדע לאן הועברו כספים אלה.